עדכוני פסיקה בתחום המקרקעין:

1. בפרויקטים של תמ”א 38, ככל שדיירי הבית המשותף והיזם פועלים בתום לב ובשוויון אל מול מיעוט, כך יהיה קשה למיעוט לקבל סעד של מניעה.

(פ”ת) 182/12 גנזי יעקב ואח’ נ’ שיפר אינגריד אירית (פורסם בנבו, ניתן ביום 19.11.2013) בפני כב’ המפקחת על המקרקעין טלי להב.

במקרה דנא, הנתבעים השוהים בחו”ל, הינם בעלי זכויות בחלקה בבית משותף אשר מתנגדים לאישור הסכם לחיזוק הבית על פי תמ”א 38. התנגדות זו לבדה, היא זו המעכבת את תוכנית החיזוק.
פסיקתה של המפקחת בעניין זה מתייחסת לכך, שבמקרים בהם ישנו סירוב של המיעוט לאחר קבלת היתר הבנייה יש לבחון אם רוב בעלי הדירות, אכן נוהגים בתום לב והאם הפגיעה בזכויות הקנייניות של המיעוט מתגמדות לעומת ההנאה שמתאפשרת לו עקב עבודות החיזוק של הבניין.
לכן, כאשר יזם מבקש לבצע עבודות חיזוק ומקפיד על השוויון בין בעלי הדירות, מתנהל בתום לב ופועל בהתאם לחוק, אין לו סיבה לחשוש כיוון שיהיה קשה מאוד למיעוט לקבל סעד של מניעה.
בנוסף, מתייחסת המפקחת לכך שאין הבדל מהותי בבעלי זכויות שאינם שוהים בארץ או לאלה שכן. במקרה בו הטענות של הנתבעים תידחנה הם עדיין יצטרכו לשאת בנטל של הוצאות המשפט על כל משמעויותיו בין אם הם שוהים בארץ ובין אם לא.
לסיכום, נראה כי המפקחת מעניקה רוח גבית ליזמים אשר פועלים בתום לב בשוויון ולפי החוק כיוון שמקרים בהם מדובר בהתנגדות סרק ללא כל טיעונים המורים על פגיעה אמיתית ושרק תועלת צומחת למתנגד מחיזוק המבנה, אין כל סיבה לפגוע בשאר בעלי הזכויות בבית המשותף.

2. הש’ רוזינס דוחה את פינוי המקרקעין על אף הודעת המינהל בדבר הפינוי, זאת בעקבות חוסר שיקול דעת מינהלי והתנהלות שאינה עומדת בכללי המשפט המינהלי.

תא (חי’) 56055-05-11 מדינת ישראל ואח’ נ’ חברת כפר הנוער הדתי בע”מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 15.12.13) בפני כבוד הש’ עמית רוזינס.

התובעת הינה בעלים בשלמות של המקרקעין הנמצאים בכפר חסידים, והמקרקעין נכללו בהסכם משבצת שנערך בין הצדדים ואילו הנתבעת הפעילה במקום מוסד חינוכי דתי משנת 1935. בשנת 1999 נערכו שינויים בגבולות המשבצת אשר בגינם נערכו חוזי שכירות חדשים שתוקפן פג ב2004. לאחר סיום תקופת השכירות, המשיכה הנתבעת להחזיק במקרקעין ואף לשלם שכירות. בשנת 2010 נשלחה הודעה לנתבעת בה היא נתבקשה לפנות את המקרקעין עקב סיום תקופת השכירות ועקב צורך של המינהל במקרקעין, זאת ללא כל הסבר מפורט.

טענתה המרכזית של התובעת מתייחסת לכך שפגה תקופת השכירות, ולא חלה עליה חובה להסביר את מטרת הפינוי. הנתבעת מצידה טענה כי עומדות לה שלוש הגנות עיקריות: א) חוזה המשבצת ממשיך לחול עליהם על אף שהמקרקעין אינם רשומים בפירוש בו. ב) מכוח הזמן ומכוח הצורך הכלכלי שהקרקע מעניקה לכפר הנוער, נרכשה רשות בלתי הדירה על השימוש במקרקעין. ג) כחלק מהשיקולים מהמשפט המנהלי נראה כי התובעת אינה איזנה את חומרת הפגיעה באינטרס הציבורי בצורה מידתית ובנוסף מידת הצורך של התובעת במקרקעין אינה סבירה.

תחילה, ביהמ”ש בחן את טענת התובעת בנוגע לסיום תקופת השכירות עפ”י סעיף 19 לחוק השכירות, המורה כי במקרה בו תם חוזה השכירות אך הצדדים ממשיכים לפעול על פיו, יראוהו כממשיך לחול עד קבלת הודעה מן אחד הצדדים. לעניין זה, קבע ביהמ”ש כי דינה של רשות ציבורית אינה כדין הפרט, על כן, חלים עליה גם דיני המשפט הציבורי. לפיכך, עליה לנהוג בחובת הנאמנות החלה עליה ולפעול עפ”י שיקול דעת מינהלי.

בהמשך ביהמ”ש התייחס לטענות הנתבעת באומרו כי דין הטענות בכל הקשור לתחולתו של חוזה המשבצת ולקיום רשות בלתי הדירה במקרקעין, להידחות. לעומת זאת, ביהמ”ש קבע כי נפלו פגמים של ממש בהתנהלות של קבלת ההחלטות במינהל. כחלק מחובת המינהל כמשרתת ציבור עליה להפעיל את דעתה בצורה אובייקטיבית תוך התחשבות באינטרס הציבורי, כלומר המשך הפעלת המוסד החינוכי. המינהל בקביעתו הלקונית לפינוי הקרקע אינו שם לפניו קיום חלופות או ניסיון למזער את הנזק והפגיעה שתיגרם למוסד החינוכי.

לסיכום, ביהמ”ש מותח את ביקורתו על התנהלותו של המינהל על כך שהפגיעה במוסד הציבורי ובאינטרסים הציבוריים אותם הוא משרת כלל לא נכללה בשיקולי המינהל, מה גם שקיים סיכוי סביר כי המטרה שלשמה רוצים לפנות את המקרקעין לא תמומש כלל. ביהמ”ש פוסק כי ההחלטה על פינוי המקרקעין אינה עומדת בנורמות ובעקרונות של המשפט המינהל ועל כן דוחה את התביעה.

מקרקעין ותשתיות

עדכוני פסיקה בתחום תכנון ובניה:

1. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי מן הראוי לקזז מסכום החיוב בהיטל השבחה את סכום ההתחייבות לשיפוי בגין תביעות מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.

ע”א (ת”א) 2338/09 צבי אברמוביץ נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב-יפו (פורסם בנבו, ניתן ביום 5.12.13) בפני כבוד השופטים יצחק ענבר, יהודית שבח, שאול שוחט.

המערערים הינם בעלי זכויות בחלק ממקרקעין המצויים בתחום תכנית, שמטרתה העיקרית פיתוח שכונה משכונות תל-אביב-יפו, כאזור מגורים משולב בשטחים פתוחים מגוננים ומאות יחידות דיור עם אפשרות להוספת יחידות דיור, בתנאי של פיתוח ושיפור תשתיות בתחום התכנית וסביבתה. המערערים חתמו על כתב שיפוי מול הוועדה המקומית לפיו על חלקת המקרקעין שלהם, עליה עפ”י הוראות התכנית תותר הקמת 127 יח”ד, בניית 18 יחידות נוספות שיוקצו כנגד ביצוע מטלות פיתוח.

אישור תכנית זו הוביל ליצירת השבחה במקרקעין ולפיכך הוציאה הוועדה המקומית למערערים שומת היטל השבחה, עליה השיגו המערערים ואשר בגינה נתמנה שמאי מכריע.
במסגרת שומתו של השמאי המכריע נקבע על ידו בנוגע ל”מצב החדש”, כי אין לכתב השיפוי כל השפעה של שווי השוק של המקרקעין, שכן הוא אינו נובע מהוראות התכנית המשביחה, מהווה חוב כלפי צד ג’ ואין לו השפעה על שווי המקרקעין.
על קביעות אלה של השמאי המכריע השיגו המערערים לביהמ”ש השלום, אשר דחה את הערעור תוך קביעה כי קבלת הטענות תעקר מתוכן את כתב השיפוי, וכי להיטל ההשבחה ופיצויים לפי ס’ 197 תכלית וכוונה שונים ואין לקשור ביניהם. על כך השיגו המערערים לביהמ”ש המחוזי.

השאלה העיקרית שנדונה בפס”ד היא האם במסגרת חישוב השווי החדש של זכויות המערערים במקרקעין, יש להביא בחשבון את הפיצויים שידרשו לשלם מכוח כתב שיפוי שניתן על ידם למשיבה, בגין תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה שתוגשנה עקב אישור התכנית המשביחה.

לטענת המערערים, תשלום פיצויים בהתאם לסעיף 197 לחוק הינו הוצאה כספית נכבדה, אשר ראוי לכמתה ולנכותה מסכום ההשבחה. לעומת זאת, טענה הוועדה המקומית, כי חתימת המערערים על כתב השיפוי מלמדת כי חיובם בפיצויים מצטבר לחיובם בתשלום היטל ההשבחה, וכי חיובם של המערערים בתשלום הפיצויים, אף עולה בקנה אחד עם עקרונות של צדק חלוקתי.

ביהמ”ש הכריע וקבע, כי הדין כעמדתם של המערערים בכל הנוגע לכתב השיפוי וקיזוז הסכום מסכום החיוב בהיטל השבחה. היינו, מן הראוי לקזז מסכום החיוב בהיטל השבחה את סכום ההתחייבות לשיפוי בגין תביעות מכוח סעיף 197, זאת מן הטעמים הבאים:
1. הטלת חובת השיפוי על המערערים וחיובם לחתום על כתב השיפוי היוו תנאי מוקדם לאישור התכנית המשביחה. לפיכך, נקבע כי ההתחייבות הכלולה בכתב השיפוי שלובה בהוראות של התכנית ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה.
2. היותה של ההתחייבות לשיפוי גורם הנובע מהתכנית המשביחה, המהווה תנאי מוקדם לאישורה, מקים את הבסיס החוקי הדרוש לביצוע הקיזוז, שהרי במניין כלל גורמי התכנית המשפיעים על שווי המקרקעין במצב החדש יש לכלול לא רק את הגורמים המשביחים את שווי המקרקעין, אלא גם את הפוגעים בהם. ובענייננו, הרי שכתב השיפוי אשר המערערים נדרשו להמציא למשיבה כתנאי מוקדם לאישור של התכנית הינו אחד מאותם גורמים “שליליים” המקטינים את ההשבחה, ואין כל הבדל בין עלויות הפיצויים לפי ס’ 197 לחוק, לבין עלויותיהן של מטלות אחרות שעל היזם לשאת בהם בהתאם לתכנית המשביחה ויש לשקללם במסגרת חישוב ההשבחה.
3. בנוסף, קבע בית-המשפט כי הסכומים הנגבים כהיטל השבחה מיועדים לכיסוי הוצאותיה של הוועדה המקומית, ובכלל זה תשלום פיצויים לפי סעיף 197 לחוק. אי הבאתם של סכומי הפיצויים במסגרת חישוב ההשבחה יוביל לכך שהמערערים יישאו בתשלומי כפל– הן תשלום היטל ההשבחה והן תשלום הפיצויים מכוח כתב השיפוי.

בית-המשפט ציין, כי קיזוזם של סכומי הפיצויים משווי ההשבחה אינו מעקר מתוכן את כתב השיפוי שהמערערים חתמו עליו. נקבע, כי כתב השיפוי מבטיח את תשלום מלוא סכומי הפיצויים ע”י המערערים, יהא סכומם אשר יהא, הבטחה היוצרת ודאות משפטית לוועדה המקומית. עוד נמצא, כי שקלול הפיצויים בהיטל השבחה יגשים את תכלית ההיטל במובן של שיתוף הציבור בתוספת השווי האמיתית שנוצרה עקב התכנית, ללא תשלומי כפל וללא התעשרות שלא כדין של רשות התכנון.

2. כיום, יש מקום לבחון מחדש את הלכת קנית ולקבוע כי גם יזם בתקופת הסכם הפיתוח הוא בגדר חוכר לדורות, ויש להטיל עליו את החיוב בהיטל השבחה.

עמ”נ (מרכז) 44727-08-13 הוניגמן ובניו בע”מ נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון (פורסם בנבו, ניתן ביום 17.12.13) מפי כב’ השופט פרופ’ עופר גרוסקופף.

המקרקעין נשוא פסה”ד מצויים בתחומה של עיריית ראשון לציון ובבעלותה. לאחר שפורסם מכרז פומבי לרכישה ופיתוח של המקרקעין זכתה המערערת לרוכשם. בעקבות זאת, ובהתאם לתנאי המכרז חתמה המערערת על הסכם פיתוח וחוזה רכישה לפיהן נדרשת היא, בין היתר, להקים על המקרקעין מבנה בתוך 48 חודשים ממועד חתימת הסכם הפיתוח. כן נקבע, כי העירייה תעמיד את המגרש לרשותו של היזם למשך תקופה זו כ”בר רשות” בלבד וכי היטל השבחה בגין השבחת המגרש ישולם על-ידי המערערת מיום חתימת ההסכם בלבד. במקביל לכך, נקבע בהסכם הרכישה כי העירייה מוכרת למערערת את המגרש וכי היטל ההשבחה ישולם על-ידי המערערת, וכי תנאי לתוקפו של חוזה הרכישה הינו עמידת הרוכש באופן מוחלט בהוראת הסכם הפיתוח.
ואולם, המערערת לא החלה בבנייה ומשכך החליטה למכור את זכויותיה במקרקעין לחב’ דירות יוקרה בע”מ. לאחר שנתקבל אישור העירייה להסכם המכר, נחתם הסכם בין המערערת לדירות יוקרה אשר בעקבותיו שלחה המשיבה שומת היטל השבחה למערערת.
המערערת (בענייננו) פנתה לוועדת הערר וכפרה בעצם חיובה בתשלום, זאת כי לטעמה הייתה “בר רשות” במקרקעין במועד אישור התכנית המשביחה ולפיכך אין היא חייבת בהיטל השבחה, עפ”י הלכת קנית. ועדת הערר דחתה את הערר וקבעה כי חברת הוניגמן אינה נכנסת לגדרה של הלכת קנית ומשכך יש לחייבה בתשלום ואין לראותה כ”בר רשות”, זאת נוכח העובדה כי: במועד חתימת ההסכמים הייתה המערערת מודעת למעמדה הקנייני והתחייבה במפורש לשאת בתשלום ההיטל; המערערת נהגה במקרקעין מנהג בעלים ומכרה לדירות יוקרה הן את זכויות הבעלות במקרקעין והן את הזכויות כצד להסכם הפיתוח; המערערת התעשרה מהתכנית המשביחה ולכן חיובה עולה בקנה אחד עם הרציונאל העומד בבסיס היטל ההשבחה. על כך הוגש הערעור המנהלי דנא, בו חזרה המערערת על טענותיה לפיהן בעת אישור התכנית המשביחה היא הייתה “ברת רשות” בלבד על המקרקעין, ולכן הלכת קנית חלה על עניינה והיא פטורה מהחובה לשלם היטל השבחה בעוד שהוועדה המקומית, שעמדתה כאמור התקבלה על-ידי ועדת הערר, סבורה הייתה כי מעמדה של חברת הוניגמן ביחס למקרקעין היה כשל חוכר לדורות ולכן אין להחיל עליה את הלכת קנית ויש לחייבה בתשלום היטל השבחה.

ביהמ”ש המחוזי דחה את הערעור וקבע כי:
שאלת המפתח לצורך יישומה של הלכת קנית, הקובעת כי חוכר לדורות במועד בו התרחש מעשה ההשבחה חייב עפ”י דין בתשלום היטל השבחה בעוד בר רשות אינו חייב בתשלום ההיטל, יש לשאול מה מעמדה של המערערת ביחס למקרקעין – האם היא חוכרת או ברת רשות. הכרעה בשאלה זו מחייבת בחינת מכלול הנסיבות במקרה הספציפי. ביהמ”ש ציין כי בחינת נסיבותיו הייחודיות של המקרה ע”י ידי ועדת הערר, לפיהם מעמדה של המערערת בעת אישור התכנית המשביחה היה כשל חוכר לדורות, בצדק ניתנה.
ביהמ”ש ציין, כי ניסוח ההסכמים מניח כי העירייה היא החייבת בהיטל השבחה בגין אירועים שהתרחשו עד מועד חתימתם ואילו המערערת היא החייבת בהיטל השבחה בגין אירועים שאירעו ממועד זה ואילך, ומכך ניתן ללמוד על הדרך בה הבינו הצדדים את מעמד המערערת ביחס למקרקעין ממועד כריתת ההסכמים. זאת ועוד, ההסכם בין המערערת לדירות יוקרה מהווה אמת מידה לדרך בה ראתה המערערת את מעמדה ביחס למקרקעין עובר למכירתם לדירות יוקרה. כמו כן, מעיון מעמיק במערכת ההסכמים ניתן להבין כי כבר ממועד חתימת ההסכמים היה לא כשל “בר רשות” אלא כחוכר לדורות ופרשנות סבירה של ההסכמים היא שמכוח חוזה הרכישה קיבלה המערערת זכויות טובות יותר ביחס למקרקעין מאשר מעמד “בר רשות”, שניתן לה מכוח הסכם הפיתוח. ביהמ”ש ציין, כי חוזה הרכישה חיזק את זכויות המערערת במקרקעין עוד בטרם הושלם ביצועו של הסכם הפיתוח, באופן שהביאם לגדר מעמד חוכר לדורות לעניין החלטה של הלכת קנית.

על הצורך בבחינה מחודשת של הלכת קנית:
במסגרת פסה”ד מותח ביהמ”ש ביקורת על הלכת קנית בה הוא טוען כי היא אינה רלוונטית עוד, וכי יש מקום לבחון אותה שוב. ביהמ”ש מציין כי דעתו, כדעת אחרים, אינה נוחה מהלכת קנית שכן לטעמו, עושה הלכה זו עוול עם רשויות התכנון וגורמת לסיכול התכלית המרכזית של היטל ההשבחה – שיתוף הקהילה ברווחים שקמו לבעלי הזכויות במקרקעין מפעולותיהן של רשויות התכנון.
ביהמ”ש סבור, כי על הוראה זו והנימוק לה – לפיו הוראות התוספת השלישית לחוק מטילות את החיוב בהיטל השבחה על בעל מקרקעין או החוכר לדורות ולא על “בר רשות” – אבד הכלח, זאת ממספר טעמים:
ראשית, סובר ביהמ”ש כי גם כיום אין חפיפה בין המונח “חוכר לדורות” בחוק המקרקעין לפרשנות שניתנת למונח זה לצורך הטלת היטל השבחה.
שנית, מעמד “בר רשות” במשפט הישראלי איננו מוסדר בחוק, והגדרתו מעוררת קשיים לא מבוטלים. ביהמ”ש מציין כי הן בפסיקה והן בספרות קיימים תימוכין לגישת הסיווג, הגורסת כי חלף השימוש במונחים “רישיון במקרקעין” ו-“בר רשות” יש לסווג את הזכות לאחת הקטגוריות המוכרות בחוק המקרקעין.
שלישית, הטענה כי מעמדו של היזם בתקופת הסכם הפיתוח הוא של “בר רשות” גרידא, היא טענה מוקשה מבחינה קניינית, שכן – אמנם מבחינה קניינית היזם איננו חוכר של המקרקעין עד אשר תירשם זכותו במרשם המקרקעין, ואולם, לעובדה זו אין משמעות של ממש לעניין דיני המס בכלל ולהטלת חיוב בהיטל השבחה בפרט. מיד לאחר חתימת הסכם פיתוח, היזם הוא בעל זכות מותנית להירשם כחוכר במרשם המקרקעין. אם זכות אובליגטורית להירשם כחוכר מספיקה על מנת להפוך למעמד של “חוכר לדורות” (מבחינת התוספת השלישית לחוק התו”ב) לא ברור לביהמ”ש מדוע זכות אובליגטורית מותנית להירשם כחוכר אינה יכולה להספיק.
ביהמ”ש שואל את עצמו האם התוצאה החלוקתית שיוצרת הלכת קנית- רצויה היא, ואף עונה כי הינו בעל ספק גדול אם כך אכן הדבר.
ראשית, סובר ביהמ”ש כי בתקופת הסכם הפיתוח הקרקע כבר מיועדת ליזם מסוים לצורך בניה והוא זה שיזום כל שינוי במקרקעין. לפיכך, ההצדקה המרכזית הקיימת לפטור שניתן מתשלום היטל השבחה למקרקעי ישראל לא מוחכרים לא מתקיימת כלל מקום בו המקרקעין כבר יועדו להקצאה מכוח הסכם פיתוח ליזם מסוים. במילים אחרות, מבחינה מהותית, מעמד הקרקע בתקופת הסכם הפיתוח קרוב יותר דווקא למקרקעין מוחכרים בחכירה לדורות, מאשר למקרקעי ישראל שלא הוחכרו.
שנית, הלכת קנית פוגעת בקופת רשויות התכנון וגורעת מהם כספים, גם במקרים בהם הנהנה איננו אוצר המדינה אלא היזם הפרטי או כאשר רשות מקרקעי ישראל איננה רשאית לגבות תשלם נוסף בגין ההשבחה או כאשר התשלום אותו רשאית הרשות לגבות מהיזם בגין הפרשי הערך נמוך מ-50% מההשבחה של המקרקעין.
שלישית, לדעת ביהמ”ש הלכת קנית יצרה מצב בו לרשות מקרקעי ישראל וליזם יש אינטרס משותף להביא לכך שההשבחה תיוחס לתקופת הסכם הפיתוח, וזאת על חשבון רשויות התכנון. אינטרס משותף זה עלול להביא להתנהלות בלתי רצויה “והדברים אינם בגדר חשש בעלמא”.
ואולם, על אף שפירט ביהמ”ש את כל הטעמים בגינם ראוי לדעתו לשקול מחדש את הלכת קנית, ולקבע כי גם יזם בתקופת הסכם פיתוח הוא בגדר חוכר לדורות לעניין התוספת השלשית לחוק התו”ב, הרי ש”לא בידנו היא”, והלכת קנית היא הלכה מחייבת של ביהמ”ש העליון, ובהתאם לעקרון התקדים המחייב כל עוד לא ראה ביהמ”ש העליון לשנותה מצוות כל ערכאות השיפוט לשפוט על פיהן.

ראוי לציין כי עניין זה תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון בהליך מספר רע”א 725/05 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה השומרון נ’ עוזי ושפרה בלוך. הדיון בהליך זה נדחה עד להכרעת בית-המשפט העליון בעניין ע”א 2841/07 מינהל מקרקעי ישראל נ’ הוועדה המקומית תל אביב ואח’, אשר נסגר בסופו של דבר בפשרה. בהחלטה מיום 6.5.13 נקבע בעניין בלוך ע”י ביהמ”ש העליון כי התיק עתיד להיקבע לדיון נוסף בפני הרכב, שמועדו טרם נקבע.

3. פינוי פולשים הוא הליך הדורש זמן ממושך, וכל עוד הוא בעל סיכוי, לא יהיה זה נכון להתערב בסמכות המשיבות לעשות שימוש בסמכותם עפ”י חוק על מנת לטפל בבניה הבלתי חוקית ובפלישות, וכל עוד לא מוצא הליך הפינוי לא ניתן לומר כי מטרת ההפקעה נזנחה או בטלה.

תכנון ובנייה

עת”מ (מרכז) 33764-10-10 שלמה טוילי נ’ המועצה המקומית באר יעקב (פורסם בנבו, ניתן ביום 2.12.13) בפני כב’ השופט פרופ’ עופר גרוסקופף.

העותרים הינם בעלי מקרקעין הנמצאים בתחום המועצה המקומית, אשר נכללו בתכנית מתאר וחלוקה שהקטינה את שטח המקרקעין שבבעלותם בעקבות צירופם לשטח ציבורי פתוח (שצ”פ), ובמקביל הוגדלו זכויות הבניה שלהם ביחס לחלק המגרש שנותר בבעלותם. תכנית איחוד וחלוקה (בהסכמת הבעלים) מאוחרת יותר שהגישה המועצה שמה לה למטרה לבטל את השצ”פ ולצרפו למגרשים הגובלים, לאור פלישות של בעלי מקרקעין שכנים לשצ”פ. תכנית זו הובאה לאישור ועדת משנה נקודתית אשר החליטה לדחותה, שכן סבורה היא כי השצ”פ דרוש לרווחת הציבור, וכי על הוועדה המקומית להפקיעו לשם כך. על החלטה זו הוגשה העתירה דנן.

לטענת העותרים, הרשות המקומית נואשה מהאפשרות להשתמש בשצ”פ לרווחת הציבור, וגם כיום אין בכוונתה לנקוט בפעולות ממשיות לפיתוחו. לפיכך, חוסר המעש של הרשות המקומית ביטל את מטרת ההפקעה, ומשכך מן הראוי להשיב את הקרקע לבעליה. לחילופין, נטען על-ידם כי אם יקבע שהמטרה הציבורית לא ננטשה, הרי שיש לפסוק פיצויי הפקעה לטובתם.

ביהמ”ש פסק, כי אין לקבל את עמדת העותרים, וכי יש לדחות את העתירה על שני ראשיה, מהנימוקים הבאים:
אין חולק כי הרשות המקומית סברה בעבר כי אין עוד תועלת ציבורית בקיום השצ”פ, ואולם עמדה זו לא התקבלה ע”י הוועדה המחוזית אשר סברה, ועודנה סוברת, כי אין לאפשר את ביטול השצ”פ שכן מבחינה תכנונית יש חשיבות בהותרת השצ”פ וכן כעניין של מדיניות יש להילחם נגד פלישות ולא לתגמלן על דרך של ביטול השצ”פ.
במצב הדברים האמור, ומאחר שהמטרה הציבורית מוגשמת בחלקה ומסוכלת בחלקה לא ניתן לומר כי מטרת ההפקעה נזנחה או בטלה. הליך פינויים של פולשים הוא הליך ממושך, וכל עוד הוא בעל סיכוי, לא יהיה זה נכון להתערב בסמכות המשיבה שניתנה לה עפ”י חוק על מנת לטפל בבניה הבלתי חוקית ובפלישות. ככל ולא תפעל הרשות במהלך השנים הקרובות לפינוי הפולשים והריסת המבנים הבלתי חוקיים, יהיה בכך אות וסימן כי הלכה למעשה אכן בטלה מטרת ההפקעה.
באשר למחלוקת הנוגעת לדרך המשפטית באמצעותה יועד השצ”פ לצרכי ציבור במסגרת תכנית האיחוד והחלוקה פסק ביהמ”ש, כי אכן, יש שוני בין הליך של הפקעה לצרכי ציבור, להליך של הפרשה לצרכי ציבור במסגרת תכנית איחוד וחלוקה, והשאלה האם יעוד הקרקע לצרכי ציבור נעשה על דרך של הפרשה אגב הליך איחוד וחלוקה או שמא עליה להתבצע על דרך של הפקעה לפי פרק ח’ לחוק התכנון והבניה, אינה יכולה להיגזר אך ורק מהפעולות שבוצעו ביחס לחלקה הספציפית הכלולה בתכנית, אלא שעליה להיקבע בשים לב למהותה הכללית של התכנית, מן הטעמים הבאים:
1. תכניות איחוד וחלוקה מוכנות מתוך נקודת מבט כוללת הלוקחת בחשבון את מכלול החלקות בתחום התכנית;
2. הלכה המאפשרת פיצול פנימי בתוך תכנית איננה רצויה ולעיתים תוביל לבלבול;
3. קיימת הוראה לפיה במסגרת תכנית איחוד וחלוקה שלא בהסכמת בעלים, כל מגרש שיוקצה יהא קרוב ככל האפשר למקום בו היה קודם מגרשו של מקבל ההקצאה. לאור הוראה זו, קשה להניח שכוונת המחוקק הייתה שדווקא אותם בעלים שמקבלים זכויות באותה חלקה שהייתה שייכת להם נתפסים כמי שמבחינה משפטית תכנית האיחוד והחלוקה אינה חלה עליהם.
משכך, קובע ביהמ”ש, כי אין לו אלא לקבוע שגם נטילת חלק מחלקת המקרקעין של העותרים, אשר בוצעה כאמור, כנגד הקצאת זכויות בניה נעשתה כהפרשה במסגרת הליך איחוד וחלוקה, ומשכך גם אין מקום לפסוק פיצוי לעותרים.