מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייה
סגירה
  • הצהרת נגישות

גביית תשלומי חובה של הרשויות המקומיות באמצעות חברות גביה פרטיות

במשך שנים רבות מאד הרשויות המקומיות בישראל גובות את תשלומי החובה במתכונת 'מיקור חוץ' ובאמצעות חברות גביה פרטיות.

סוגיית חוקיות מתכונת זו נידונה לא אחת בפני בית המשפט העליון. בשנת 2000 הוגשה עתירה[1] לבג"ץ נגד מתכונת זו. בעקבות הגשת העתירה פורסם נוהל מאת משרד הפנים אשר הסדיר את העסקת חברות הגביה הפרטיות על ידי הרשויות[2] וכן גובש תזכיר הצעת חוק בנושא הסדרת המתכונת. נוכח אלו, קבע בית המשפט העליון כי כעת ובשלב זה העתירה מוצתה.

בשנת 2013, הוגשה עתירה[3] נוספת לבג"ץ בסוגיה כאשר טענתם העיקרית של העותרים הייתה כי ביצוע גביה באמצעות חברות פרטיות נעשית במשך שנים ללא כל הסמכה מפורשת בדין כנדרש לפעולת רשות מנהלית. שכן, בניגוד לאזרח אשר הכל מותר לו פרט למה שנאסר עליו במפורש, לרשות מנהלית הכלל הוא הפוך, הכל אסור פרט למה שהותר לה במפורש.

השאלה המשפטית אשר עמדה בסיס העתירה להכרעת בית המשפט העליון היא האם רשויות מקומיות רשאיות לבצע גביה באמצעות החברות הפרטיות ללא שיש להם הסכמה מפורשת לכך בדין.

בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת דפנה ברז-ארז, ערך דיון משפטי מקיף בניסיון לתור אחר הסדר סטטוטורי המתיר לרשות מקומיות לבצע גביה באמצעות 'מיקור חוץ' ונוכח כי אין בנמצא בספר החוקים של המדינה, נכון לעת הזו. משכך, רשויות מקומיות אינן רשאיות לאצול את סמכויותיהן בתחום הגבייה לחברות גביה פרטיות ללא שניתנה להן לכך הסמכה מפורשת מאת המחוקק.

משבעת הזו משלא קיימת חקיקה מסמיכה כאמור, משמעות הדבר היא כי על הרשויות המקומיות לחדול ממדיניות 'מיקור החוץ' ולעשות שימוש בסמכויותיהן בתחום הגביה בעצמן. כלומר, כל פעולת גביה של תשלום חובה עליה להתבצע על ידי הרשות המקומית ולרבות שליחת הודעות תשלום, התראות לפני עיקולים, הפעלת "אמצעי גביה" כגון עיקול, כניסה לחצרים וכדומה.

בית המשפט מצא כי פעולות גביה אלו כוללות הפעלת כוח שלטוני הטומן בחובו שיקול דעת ואינן טכניות גרידא. שיקול דעת זה הינו שיקול דעת המוקנה לרשות שלטונית בלבד ואשר כפופה לכללי המשפט המנהלי, אליהם לא כפופות חברות הגביה הפרטיות עת הן מפעילות שיקול דעת באכיפת הגבייה. בכך, יש כדי להעלות חששות לא מבוטלות בדבר פגיעה בזכויות החייבים.

ככל שסבור המחוקק כי יש להעביר שיקול דעת בהפעלת הגביה לידיים פרטיות – יש שיעשה כן בחקיקה ראשית, ובאין חקיקה כזו – הרי שמדיניות גבייה זו הינה האצלת סמכות אסורה ואשר מתבצעת במשך שנים על ידי הרשויות המקומיות.

חקיקה כאמור הינה בדמות תזכיר הצעת החוק העומדת על שולחן הכנסת עוד משנת 2003 ואשר טרם התקדמה עד למתן פסק דינו של בית המשפט.

במטרה לתת לכנסת שהות סבירה לפעול לקידום הליך החקיקה בנושא, כמו גם במטרה שלא לזעזע יתר על המידה את מערכת הרשויות המקומיות הנוהגות במדיניות 'מיקור החוץ' מזה שנים רבות – נתן בית המשפט שהות של שנה ליישום הוראות פסק הדין ועד לסוף חודש מרץ 2019.

במרוצת השנים הגישו המשיבים השונים לעתירה, כשר הפנים והמרכז השלטון המקומי בישראל, 8 בקשות דחייה לביצוע פסק הדין, כל בקשה ונימוקיה היא, כאשר רובן של בקשות אלו נסמכות על הטענה כי יש להמתין להליך החקיקה בנושא אשר יכול וייתר את ביצוע הוראות פסק הדין.

במסגרת החלטותיו בבקשת דחיית ביצוע פסק הדין חזר בית המשפט על הגיע העת לקדם את הליך החקיקה וכי משך הזמן שהדבר לוקח, אינו סביר ואינו מידתי.

בהחלטתו האחרונה מיום 28.2.22 נכון לכתיבת שורות אלו, נתן בית המשפט ארכה שמינית במספר לביצוע פסק הדין עד ליום 7.6.22, כאשר ציין והדגיש את אמרת המשיבים ככל שלא יושלמו כעת הליכי החקיקה יהיה מקום להיערך לאכיפה עצמית של גביית החובות על ידי הרשויות.

ציון זה אינו דבר של מה בכך, להוסיף את אמרותיו של בית המשפט באשר לעובדה כי קץ בתקוות הסדרות החקיקה על ידי הכנסת וכי למועד ביצוע פסק הדין, אשר ניתן לפני למעלה מ-4 שנים, צריך להיות סוף. ללמדנו כי יכול והמדובר בארכה אחרונה בהחלט, כי בית המשפט לא יעתר עוד לבקשות דחייה נוספות.

משמעות הדברים היא כי ככל ולא תתקבל בעוד חודש הצעת החוק להסדרת מדיניות 'מיקור החוץ' של הרשויות המקומיות או לחלופין כי הצעת החוק לא תהא בשלביה האחרונים באופן שיצדיק מתן ארכה נוספת על ידי בית המשפט – יכול ובחודש יוני לשנת 2022 יתעוררו הרשויות המקומיות לבוקר חדש בו יאלצו באחת להפסיק את פעולות הגביה על ידי החברות הפרטיות.

הלכה למעשה יהיו ההשלכות של ביצוע הוראות פסק הדין השלכות הרות גורל עבור הרשויות המקומיות שכן יהיה עליהן לעבור הליכים ארוכים לצורך הטמעת ביצוע הליכי הגביה הכוללים בתמצית אישורי תקני עובדי עירייה חדשים ויעודים לצורך ביצוע פעולות אכיפת גבייה, גיוס וקליטה של העובדים החדשים, לימוד והכשרה של ביצוע פעולות אכיפת גבייה איכותית ואלו רק מקצת הפעולות שיהיה על הרשויות המקומית לבצע עקב מעבר מחברות הגביה הפרטיות בעלות המנגנון המשומן והמקצועי לגביה איכותית ואפקטיבית.

נראה כי ההשלכה הקשה ביותר טמונה בפגיעה הכלכלית שילווה יישום פסק הדין בתקציבן של הרשויות המקומיות ויציבותו. בכדי לבנות מערך עובדים חדש אשר יהיה אפקטיבי כחברות הגביה הפרטיות אשר כבר מלומדות היטב ברזי פעולות אלו ייקח פרק זמן טבעי ולא מבוטל המהווה עקומת למידה והכשרה לשם השגת תוצאות דומות או זהות.

משמעות הדבר היא ירידה דרסטית בהכנסות הרשויות מקומיות, פגיעה ביציבות תקציבן השנתי אשר תוביל לשינויים תקציביים באמצע שנת התקציב, גריעת תקציבים ממטרות מוניציפאליות שונות להן ייועדו כספי הגביה, ניוד תקציבים במטרה לשמור על איזון בין המטרות השונות ואף כניסה לגירעונות וחריגות תקציביות – והכל תוך פגיעה ברווחת תושבי הרשות והשירותים המוניציפאליים הניתנים להם.

אין להתעלם ואין להמעיט מדברי הטעם של בית המשפט בדבר חשיבות הסדרת סמכות זו בחקיקה ראשית, כמו גם בחששות, שאינן בעלמא, בדבר פגיעה אפשרית בזכויות החייבים. שומה על המחוקק לתת את הדעת האם יש מקום לאצילת סמכות מעין זו וגבולותיה. עם זאת, אל לו לבית המשפט להתעלם ממהלך הדרמטי, פשוטו כמשמעו, של יישום הוראות פסק דין, נפקותו והשלכותיו המרחיקות.

אמת, המדובר בדחיות רבות, ורבות מאד, העולות כדי שנים רבות[4]. עם זאת, האינטרסים הציבוריים העומדים בבסיסן לא פחותים מהאינטרסים של זכויות האזרח עליהם מבקש בית המשפט להגן. והרי לא מלוא היקפה של זכות, כל זכות, מוגנת.

 

[1] בג"ץ 9474/00 גל נ' ראש עיריית חיפה (פורסם בנבו, 21.11.2005)

[2] חוזר מנכ"ל משרד הפנים 3/2003 "נוהל העסקת חברות גביה"

[3] בג"ץ 4113/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ'  שר הפנים ואח' (פורסם בנבו, 26.3.2018).

[4] שכן אל לנו לשכוח כי החל משנת 2018 ועד לשנת 2022 עברה מדינת ישראל 4 מערכות בחירות לשלטון המרכזי אשר לא אפשרו עבודה פרלמנטרית סדירה נוכח היות הממשלות, ממשלות מעבר מוגבלות בסמכויות.